Airigami – אמנות קיפול בלונים. מגניב במיוחד השחזור של יצירות אומנות קלאסיות.

25 שנים לפיקסאר – כתבה ב-LA Times על הסרטון הקצר הראשון של פיקסאר – Luxo Jr, שפתח את הדרך לאחד מאולפני האנימציה החשובים של ימינו.

פטריק סוונסון יוצר פוסטרים טיפוגרפיים מינימליסטיים לסרטים.

Cotton Monsters – מזמן לא היו בבלוג מפלצות כאלה חמודות.

פסלי נייר מדהימים של ג'ף נישינקה, ועוד פסלים מנייר של הצמד הרוסי People Too.

לוף, פרוייקט הגמר של דניאל ששון ודודי רובין מבצלאל הוא אחד הדברים המצחיקים שראיתי בזמן האחרון. תודה לעין הדג.

Mascaradas type – פונט חמוד בהשראת קרנבל המסכות של קוסטה ריקה.

סצנות מפורסמות מסרטים משוחזרות בלגו.

דו הפופון – גיא ברמן מכליס כותב בסופרבלוב על דיסני, פיקסאר, ג'ון לסיטר ופו הדוב.

Crono הוא פרוייקט פורטוגזי של אמנות ענקית על בניינים נטושים ברחבי ליסבון.

Toasted – פורטרטים ענקיים עשויים מטוסט. הביטלס מעולם לא היו פריכים יותר.

Toothpick City – אתרים מפורסמים בעולם משוחזרים בעזרת קיסמי שיניים.

Doodle Flix – אנשים מציירם על מעטפות של נטפליקס.

ב-Cartoon Brew כותבים על טקס אייברי, אחד מהאבות של הלוני טונס, לציון 31 שנים למותו.

ב-Vintage Me Oh My כותבים על האריה של MGM. עד עכשיו לא היה לי מושג שהיה יותר מאריה אחד.

500 אנשים ב-100 שניות הוא סרטון סטופ מושן ישראלי גאוני – זה בעצם סטופ מושן בתוך סטופ מושן. מישהו מזהה את עצמו?

Artwork So Awesome It will Melt Your Face Off – כך היו נראות דמויות הקומיקס האהובות עליכם אם פיקאסו היה מצייר אותן.

Terra Cibus – תמונות מיקרוסקופיות של אוכל. ואחד הדברים המגניבים שראיתי בזמן האחרון.

עוגה מקרוב. ממש מקרוב.

Split Family Faces – מאש אפ של תמונות של קרובי משפחה. זה מדהים וקריפי במידה שווה.

אחרון חביב, האמנות המקסימה של דניאל דואר.

וואו, זה היה ארוך. עד הפעם הבאה, תהנו מתמונות של ארנב צהוב ענקי.

הישרדות בעולם ללא מיתוסים – מאמר מעניין בפנקס שמשווה בין פיקסר לדיסני. שווה לקרוא גם את התגובות.

Guess Who by Noma Bar – הפורטרטים המינימליסטיים של נומה בר עם אזכור מסויים ליצירות של פיבן.

The Problem With Smurfette – ב-1991 התפרסם בניו יורק טיימס מאמר בשם The Smurfette Principle. המאמר שתייחס לעובדה שנשים לא מוצגות מספיק בתוכניות טלוויזיה לילדים (עקרון הדרדסית מתייחס לבחורה אחת בתוך קבוצה של גברים). הוא עורר הדים רבים אז וגם היום. עכשיו עם צאת הסרט של הדרדסים לקולנוע האטלנטיק פירסמו מאמר שבחון מחדש את הנושא. ספויילר – לא הרבה השתנה ב-20 שנה.

כולל נגד קולג' – סרטון משעשע מאוד שמציג מציאות עגומה. החיים של סטודנט מול חיים של תלמיד ישיבה. הסרטון של נמרוד דדו וניצן גלברד מויצו.

.

הטמבלר של Flannel Animal עם בובות נייר משעשעות של דמויות שונות מסרטים וסדרות.

Caroline Hadilaksono מציגה פוסטרים בעיצוב יפיפה כפרסומות לבית הספר הוגוורטס.

Kyle Bean יווצר אומנות יחודית. כן, זה תרנגולת שעשויה מקליפות ביצים.

Bridge – סרטון אנימציה חמוד ביותר. דוב ואייל נפגשים באמצע גשר צר, ואף אחד לא מוכן לתת לשני לעבור.

שוקולד הוא קליפ סטופ מושן מגניב וטעים במיוחד לשיר של הצמד המקסיקני ג'סי וג'וי. פה אפשר לראות איך הכינו אותו, וזה אפילו יותר מורכב ממה שחשבתי.

עוד סטופ מושן – Gulp – אולפני אאדמן שוברים שיא גינס עם הסט הגדול בעולם לסרט סטופ מושן. אמנם הסרטון נוצר כפרסומת לנוקיה, אבל אם כל הפרסומות היו נראות ככה העולם היה מקום טוב יותר. פה מאחורי הקלעים.

גוגל מחפשים דודלר – אלו דרישות התפקיד.

חושבים שאתם מתאימים לתפקיד?

פיוצ'רמה כמשחק וידאו. בתגובות ביוטיוב יש ויכוח סוער לאיזה קונסולה ספציפית המשחק מתאים.

הפליקר של קיט ליין מלא בבובות הלבד החמודות שראיתי מעולם.

איזה כיף לראות גאון בעבודה. אחרי שלמדנו מג'ים הנסון איך ליצור בובות, טרי גיליאם ב-1974 מדגים איך הוא יוצר אנימציית מגזרות נייר. בשביל דברים כאלה המציאו את יוטיוב.

פינת החיפוש! לא נגענו

• לעשות דברים עם נייר טואלט
• משחקים עודים של גס הארנב
• סרט שמתחיל מצויר ובהמשך נהיה אמיתי
• קעקוע של אותיות לטיניות
• סרט מצויר הופכים לחמורים
• бумажные салт [לפי גוגל: נייר מלח]
• עבודות יד נסיכות ופיות
• אף של מפלצת

עד הפעם הבאה, תהנו מתמונה של ארנבים.

אל תטעו לחשוב שדמבו הוא סיפור מקורי (זה לא יקרה עד היפהפייה והיחפן), הוא מבוסס על ספר מאת הלן אברסון. הספר המקורי יצא בפורמט של שנקרא Roll-a-Book. זה מזכיר משהו שהיינו עושים בגן עם קופסת נעליים ומגילה עם ציורים – את המגילה מחזיקים שני מקלות, וכשמסובבים אותם הציורים מתחלפים. ככל הנראה דמבו הוא אחד משני ספרים שיצאו אי פעם בפורמט הזה.

הסרט מתחיל בחסידות שמביאות משלוח של גורים לקרקס. (כן ילדים, ככה גם אתם הגעתם לעולם.) כל החיות מקבלות גור, חוץ מהפילה הצעירה, גברת ג'מבו. (טוב, הריון של פילה לוקח קרוב לשנתיים.) כבר הגיע הזמן לזוז – הקרקס הנודד יוצא לסיבוב הופעות, אך על דאגה, החסידה בדרך. למרות העיכוב הראשוני, החסידה מצליח לאתר את הרכבת ומביא לפילה את הגור שלה. אמו של הפיל קוראת לו ג'מבו ג'וניור, וזה המשפט היחיד שהיא אומרת בכל הסרט. עד מהרה מתגלה שלגור הקטן יש אוזניים מאוד גדולות. הפילות האחרות בקרון, שבהתחלה כרכרו סביבו, מיד החלו ללעוג לו, והדביקו לו את כינוי הגנאי דמבו.

הרכבת מגיעה לתחנה הראשונה שלה. בגשם השוטף, קבוצה של אנשים שחורים חסרי פנים או מאפיינים ייחודיים יוצאת להקים את הקרקס, ביחד עם החיות. הבנתם? כי שחורים הם כמו חיות. ואם זה לא מספיק, הם שרים בזמן העבודה, בין היתר על זה שהם זורקים את המשכורת שהם מקבלים. שורה אחת מתוך השיר הולכת ככה:

When other folks have gone to bed
We slave until we’re almost dead
We’re happy-hearted roustabouts

הסצינה הזו היא לא רק גזענית, אלא גם לא נחוצה. אפשר בקלות להוריד אותה והסרט לא יפגע מכך בכלל. אבל עוד על גזענות בהמשך.

בדומה לשלגיה ובמידת מה גם לפינוקיו, דמבו הוא דמות ראשית פסיבית. ובמידה רבה הרבה יותר מהשניים הקודמים. הוא לא עושה שום דבר על דעת עצמו. הוא אפילו לא מדבר. דמבו לא מניע את העלילה, היא מתרחשת סביבו ומניעה אותו.

גם בלי לדבר, דמבו חמוד ושובה לב, עשרות שנים לפני שוול אי עושה זאת. הוא גם מאוד תמים, מה שמסביר את היותו פסיבי – הוא פשוט עושה מה שאומרים לו. דמבו בתמימותו, לא מבין בהתחלה שלועגים לו, וכשאימו מנסה להגן עליו מפני ילדים שנטפלים אליו, היא נכלאת בבידוד. דמבו נשאר לבד בעולם, והפילות האחרות שלעגו לו מההתחלה מפנות לו את הגב (literally!). פה נכנס לתמונה טימותי העכבר. טימותי הוא עכבר קרקס. הוא מדבר במבטא "ברוקליני" (בדומה לבאגס באני), ויודע לתמרן אנשים לצרכיו. הוא מרחם על הפיל הקטן ומחליט לעזור לו.

טימותי הוא סיידקיק שמזכיר לי את ג'ימני הצרצר, אבל למעשה הוא שונה ממנו מאוד. בעוד שג'ימני מספק לפינוקיו הכוונה מוסרית (למרות שפינוקיו לא מקשיב לו), טימותי מספק לדמבו הכוונה מעשית, וזה עושה כל מה שהוא אומר לו. טימותי מספק לא רק הכוונה, אלא מניע את העלילה (ובכך את דמבו) באופן ישיר – הוא מכניס למנהל הזירה את הרעיון להפוך את דמבו לחלק המרכזי במופע פירמידת הפילים, ומאוחר יותר הוא זה שמשכנע את דמבו לעוף.

פירמידת הפילים היא אסון – הפילות בקושי מצליחות לשמור על שיווי משקל אחת על השנייה, על כדור קטן, ודמבו צריך לקפוץ לקצה הפירמידה. הפילון המסכן רץ ומועד על אוזניו הענקיות. הוא עף על הפירמידה ומפיל את כל הפילות. גושים אפורים ענקיים עפים לכל מקום – על הטרפז, חבל דק ורשת הבטיחות. פילה אחת עפה על העמוד התומך של האוהל ושוברת אותו. האוהל קורס, וכל הצופים בורחים.

לאחר האירוע הזה דמבו נזרק לליצנים. מושפל ומסכן הוא נאלץ להשתתף במופע הבית הבוער – דמבו הוא תינוק שלכוד בבניין בוער והליצנים בתור כבאים מנסים לחלץ אותו, כשבמקום זאת הם משפריצים מים על עצמם ואחד על השני. דמבו נאלץ לקפוץ מהחלון של הבניין לתוך חבית מלאה קצפת. אחרי המופע דמבו מאוד מדוכא, וטימותי מנסה לעודד אותו. הוא לוקח אותו לראות את אימו, בחלק המרגש ביותר בסרט.

אחריו מגיע הקטע ההזוי ביותר בסרט, כשדמבו וטימותי משתכרים בטעות. בסרט לילדים! מה שמוביל לסצינה ההזויה והמפחידה ביותר בתולדות דיסני – Pink Elephants on Parade. אמנם הזכרתי סמים בפוסט הקודם בסדרה, אבל הסרט פנטסיה כולו מתגמד בנושא כשזה מגיע לשיר הזה. אי אפשר לצפות בקטע מבלי לתהות כמה סמים נצרכו בעת היצירה שלו. אפילו הביטוי עצמו "לראות פילים ורודים" מתייחס להזיות. הנה הקטע המקורי בשלמותו. לכל מי שחשב שסרטי דיסני הם תמימים. ולהנאתכם, פרודיה על הקטע מתוך טייני טונס.

אחרי השיר הזה טימותי ודמבו מתעוררים לקולות עורבים, ומגלים שהם על עץ. פה מוצגות לנו דמויות גזעניות בפעם השנייה בסרט – העורבים מגלמים סטראוטיפים שחורים. הבגדים שלהם, השפה והדקדוק הקלוקל מהווים קריקטורה גזענית, ומנהיג החבורה אפילו נקרא Jim Crow. למרות כל זה, העורבים בסופו של דבר הם דמויות חיוביות. טימותי מסיק שדמבו עף, וכך הם הגיעו להיות על העץ. בהתחלה העורבים צוחקים עליו, ואפילו שרים על זה שיר (When I See an Elephant Fly), אבל אחרי כמה מילים מטימותי הם משתכנעים ומוכנים לעזור. ביחד הם רוקחים תוכנית, וטימותי נותן לדמבו "נוצת קסם" מאחד העורבים שבעזרתה הוא יוכל לעוף.

טימותי ודמבו חוזרים לקרקס, ודמבו משתתף שוב במופע הבית הבוער. הפעם, טימותי אומר לדמבו שכשהוא קופץ מהבניין הוא צריך לעוף ובכך יפתיע את הקהל. דמבו קופץ, ונוצת הקסם מתעופפת מאחיזתו. הוא מפחד וכמעט נופל, בטוח שהוא לא יכול לעוף בלי הנוצה, אבל ברגע האחרון הוא עף. דמבו עושה סיבוב מסביב לאוהל, ונוקם בכל מי שהרע לו – הוא מפחיד את הליצנים ומנהל הזירה, ויורה על הפילות בוטנים דרך החדק שלו.

דמבו מתפרסם כפיל המעופף, טימותי, בתור המנהל שלו, חותם על חוזה בהוליווד, ודמבו ואימו מתאחדים וזוכים לקרון פרטי ברכבת. סוף טוב. אם פינוקיו למד להיות ילד טוב (בין היתר, הלקח הראשון שלמד היה שפרסום הוא לא הדרך להצלחה), אז דמבו למד שכשאתה מפורסם אתה יותר מצליח, וכולם אוהבים אותך (אפילו הפילות הרעות שרות בסוף לכבודו), ושזה טוב לנקום באויבים שלך.

דמבו הוא אחד הסרטים הקצרים ביותר של דיסני – אורכו הוא 64 דקות. כ-20 דקות פחות משלגיה, אבל יש בו הרבה יותר התרחשות. הקרקס מספק לסרט אווירה מהנה וצבעונית. יש כל מיני דברים קטנים ונפלאים ששווים התייחסות. משהו שאהבתי במיוחד הוא משחק נהדר עם צללים כשהליצנים מחליפים בגדים בתוך האוהל – כשהדמויות הנורמליות יחסית יוצאות מתוך התלבושות המגוחכות.

דבר נוסף שאהבתי הוא שקטר הרכבת של הקרקס זוכה להאנשה באופן שלא קשור בכלל לשאר הסרט – בפעם הראשונה כשהרכבת יוצאת לדרך והוא מתקשה לנוע בהתחלה (ונותן צעקת "ווהו!" כשהוא מצליח.) ובפעם השנייה כשהוא צריך לעלות במעלה מדרון תלול ומתחיל לחזור על המשפט "I think I can" כמו בסיפור הידוע. יש אפילו שיר שמוקדש לו – Casey Junior, שמלווה את נסיעת הרכבת. זה בוודאי השיר האהוב עלי בסרט. הלחן שלו פשוט מעולה.

http://twitter.com/#!/Spacebunn

בואו, יהיה מעניין!

כשדיסני עלה לבמה בטקס האוסקר ב-1942 לקבלת פרס על "outstanding contribution to the advancement of the use of sound in motion pictures through the production of Fantasia" הוא אמר:

"We all make mistakes. Fantasia was one but it was an honest mistake."

כשהסרט יצא שוב ב-1969 הוא החל לעשות רווח. הוא שווק מחדש לקהל היעד הגדול של אותה תקופה – צעירים תחת השפעת סמים. השילוב של המוזיקה עם האנימציה סיפק חוויה פסיכדלית להיפים של שנות ה-70 ובפרסומות לסרט הוא שווק כ-the ultimate trip!

הסרט מורכב מתשעה קטעים של מוזיקה קלאסית מומחזים באנימציה, וביניהם קטעי מעבר מצולמים. הרעיון היה לדמות את החוויה של קונצרט של מוזיקה קלאסית, ולהוסיף עניין לציבור הרחב בעזרת אנימציה.

טוקטה ופוגה ברה מינור – החלק הראשון מתחיל עם המקהלה, בקטע נחמד של משחק עם צללים וצבעים, ולאחר מכן ממשיך לאנימציה אבסטרקטית לחלוטין, שאותי פחות עניינה, אבל בוודאי קלעה לטעמם של ההיפים.

סוויטת מפצח האגוזים – קטע חביב שאמור להציג את חילופי העונות. הוא מתחיל עם פיות שמעירות את הפרחים, ממשיך עם קטע מוזר של פטריות רוקדות, קטעי מחול של פרחים, דגים ועוד פרחים. הקטע היה יכול להיות מהנה יותר אם הוא לא. היה. כל כך. איטי.

שוליית הקוסם – הקטע המפורסם והאהוב ביותר מהסרט. למעשה הסרט נוצר בזכות הקטע הזה. מה שהתחיל כסרטון עבור סדרת Silly Symphonies הפך לסרט באורך מלא כשהתקציב שלו תפח יותר מידי. הסיפור מבוסס על פואמה של גתה – מיקי הוא שולייה של קוסם זקן. הקוסם מורה על מיקי למלא קדרה במים. כשהקוסם עוזב את הסדנה, מיקי מחליט לכשף מטאטא שיעשה את העבודה במקומו, אך במהרה מיקי מגלה שהוא לא יכול להפסיק הכישוף.

פולחן האביב – אחד הקטעים המשעממים באנתולוגיה. עם כל אהבתי לסרטי טבע, לצפות בדקות שלמות של לבה מונפשת זה לא כוס התה שלי.

אחרי הקטע הזה יש הפסקה – כשהסרט הוקרן במקור הייתה הפסקה בת 15 דקות, בדומה להפסקה שתהיה בקונצרט אמיתי. ואחריה קטע קצר של "היכרות עם הצליל".

הסימפוניה השישית (הפסטורלית) – הקטע מבוקר על היותו קיטשי. הוא מציג דמויות מהמיתולוגיה היוונית – החל מקנטאורים ופאונים ועד אלים יווניים. מדובר בקטע נחמד, ופחות משעמם מפולחן האביב, למשל. הקטע זכה לביקורת גם בגלל היותו גזעני – הוא הציג קטעים עם דמויות סטריאוטיפית של קנטאוריות שחורות שמשרתות את הקנטאוריות הלבנות. הקטעים צונזרו בסוף שנות ה-60, אך ניתן לראות אותם ביוטיוב. הנה הקטע כולו לא מצונזר:

מחול השעות – ריקוד בלט קלאסי עם חיות – יענים, היפופוטמיות, פילות ותנינים. חוץ משוליית הקוסם, זה הקטע הכי משעשע וגם האהוב עלי. משהו בשני הקטעים האלו מזכיר לי את דיסני יותר משאר הסרט. אין טעם להכביר במילים, פשוט צפו ותהנו מהקטע במלואו:

לילה על הר קירח ואווה מריה – הקטע שסוגר את הסרט. בליל כל הקדושים, של הר קירח, השטן מזמן שדים ורוחות ומתעלל בהם להנהתו, עד שמגיע אור הבוקר, ואיתו קבוצת מתפללים בדרכם לכנסייה שרים אווה מריה.

פנטסיה נחשב כיום לאחד מהסרטים החשובים ביותר של דיסני, והוא ללא ספק הקדים את זמנו. דיסני עצמו מעולם לא זכה לראות את הסרט מצליח. אי אפשר להתעלם מהחשיבות שלו, ועדיין הייתי מעדיפה לו היו מקצרים אותו (חלק מהקטעים מיותרים לדעתי), ואם הוא לא היה כזה איטי.

ולסיום, A Corny Concerto, פארודיה על פנטסיה של Merrie Melodies:

בזמן שאני מנסה לצלוח את פנטסיה, קבלו פוסט אחר שקשור בדיסני ומוזיקה.

Covering the Mouse הוא אתר שמאגד גרסאות כיסוי לשירי דיסני – מסתבר שיש המון המון המון קאברים לשירי דיסני, חלקם טובים, חלקם רעים וחלקם פשוט הזויים. אני אוהבת במיוחד את הגרסאות שמביאות ערך מוסף לשירים האלו. כמה מהאהובים עלי הם:

I'm Late מאליס בארץ הפלאות בביצוע Music for Little People – ילדים קטנים שרים ולא רק שזה לא מעצבן, זה אפילו טוב!

A Whole New World מאלאדין בביצוע ג'ז אינסטרומנטלי מיפן. עוד ביצוע ג'ז אינסטרומנטלי – One Song משלגיה.

גרסת סווינג ל-I've Got No Strings מפינוקיו בביצוע The Andrews Sisters.

בין היתר גיליתי ש-Under the Sea (בת הים הקטנה) לא נשמע טוב בלי מבטא ג'מאייקני, אבל מסתבר שגירסת רגאיי (של מתיסיהו) ל-Circle of Life ממלך האריות היא דווקא ממש מגניב.

בין הזמרים והלהקות הלא מוכרים, גם הרבה זמרים מפורסמים עושים ביצועים משלהם לשירי דיסני: לואי ארמסטרונג שר את Whistle While You Work משלגיה, טוני בנט את When You Wish Upon a Star מפינוקיו, מיקה שר את When I See an Elephant Fly מדמבו, ועוד המון.

The All-American Rejects שרים את Jack's Lament מתוך הסיוט שלפני חג המולד.

ולסיום עוד ביצוע ל-Circle of Life, הפעם של קאסט המיוזיקל מלונדון.

דבר שהפתיע אותי במיוחד היה ההתייחסות הקטנה שקיבל האף של פינוקיו. שני דברים זכורים לי לגבי פינוקיו – הוא בובת עץ שקמה לחיים ורוצה להיות ילד אמיתי, והאף שלו גדל כשהוא משקר. הדבר הראשון מניע את כל עלילת הסרט, אולם הדבר השני מופיע בסצינה אחת בלבד בכל הסרט.

האנימציה בסרט מאוד מרשימה – במיוחד התנועה המכאנית של בובות העץ בשעונים ותיבות נגינה שהייתה מדוייקת להפליא, ולא במקרה – וולט דיסני החליט לבנות מודלים של הבובות כדי שהאמנים ילמדו את התנועה שלהן. בנוסף, לצורך הקטע שמתרחש מתחת למים, הם המציאו שיטה לגרום לזה להיראות ריאליסטי יותר.

העלילה, אם כן, מכילה את הפתיחה שבה אנחנו מכירים את ג'פטו, דרך נקודת מבטו ג'ימני הצרצר, ואת שני הסיידקיקס שלו – פיגרו החתלתול וקליאו הדגה. למה צריך אותם? כי חיות זה חמוד. הם לא באמת תורמים לעלילה, ולא עושים שום דבר חוץ מלהיות שם. ג'פטו הוא איש זקן וחסר ילדים, שיוצר את בובת העץ פינוקיו. ג'פטו מביע משאלה על כוכב שפינוקיו יהיה ילד אמיתי. הכוכב הוא בעצם הפייה הכחולה, שמעניקה לו את המשאלה – היא מפיחה בפינוקיו חיים, אבל על מנת שיהיה ילד אמיתי, פינוקיו חייב להוכיח שהוא אמיץ, ישר ולא אנוכי. היא ממנה את ג'ימני למצפון של פינוקיו כדי שיעזור לו להגיע להחלטות הנכונות. לאחר מכן יש שלוש אנקדוטות -

1. במקום ללכת לבית ספר, השועל ג'ון הישר (עוד עליו בהמשך) משכנע את פינוקיו שלהיות שחקן זאת הדרך הקלה להצלחה, ומוכר אותו למופע הבובות של סטמבולי. סטרמבולי הרשע כולא את פינוקיו ומתכנן להרוויח עליו הרבה כסף. ג'ימני מנסה לשחרר את פינוקיו, אך ללא הצלחה. ואז מגיעה הפייה הכחולה לשחרר את פינוקיו, ובדרך הוא לומד שאם הוא משקר האף שלו גדל, אז לא כדאי לו לשקר.

2. פינוקיו עושה את דרכו הבייתה, ומחליט שהפעם הוא כן ילך לבית הספר, אבל בדרך מוצא אותו ג'ון הישר, ומשכנע אותו לקחת טיול לאי התענוגות. אי התענוגות הוא סוג של פארק שעשועים ענקי, בו ילדים יכולים לעשות מה שהם רוצים, אליו נשלחים ילדים לא ממושמעים שמבריזים מבית הספר. פינוקיו מתחבר לילד בשם למפוויק שמלמד אותו לשחק פול, לעשן סיגר ולשתות בירה. אך עד מהרה מתברר שכל מי שנשאר באי התענוגות מספיק זמן הופך לחמור. פינוקיו מתחיל להפוך לחמור, ובעזרתו של ג'ימני הוא בורח משם לפני שהמהפך מושלם, אבל בהמשך הסרט הוא נשאר עם אוזני חמור וזנב.

3. פינוקיו חוזר הבייתה, ומגלה שג'פטו עזב ולקח איתו את פיגרו וקליאו. נראה שעבר זמן מה, כיוון שהבית מלא אבק וכורי עכביש. פינוקיו מקבל מכתב מהפייה שמסביק שג'פטו הלך לחפש אותו ונבלע על ידי לוויתן ענקי. פינוקיו מחליט להציל את אביו, בסצינה תת מימית יפהיפיה. פינוקיו מצליח לחלץ את אביו, וגם מציל אותו מטביעה אחרי שהלוויתן תוקף אותם. החתול, אגב, שרד את המסע התת ימי, והדגה נשארה כל הזמן הזה באקווריום שלה. פינוקיו כמעט מת. בבית, ג'פטו, ג'ימני והחיות מתאבלים על פינוקיו, ואז מגיעה הפייה והופכת את פינוקיו לילד אמיתי, כיוון שהוכיח את עצמו.

הפעם אין רשע דיסני קלאסי, במקום זאת יש לנו את השועל הנוכל ג'ון הישר, ועוזרו החתול האילם גדעון (לפי וויקיפדיה לפני שהוחלט שהחתול יהיה אילם, קולו היה מל בלנק שעשה את קולות הלוני טונס). השועל הוא לא נבל קלאסי – הוא לא כל כך רשע, אין לו שגעון גדלות ואין לו שיר בומבסטי. הוא בסך הכל נוכל פשוט שמנסה להתעשר על גבו של פינוקיו. לא מוסבר איך זה קיימים שועל וחתול אנתרופומורפיים במקביל לחיות רגילות ולאנשים, אבל דווקא בסרט כמו פינוקיו, שבו ילדים יכולים להפוך לחמורים זה מתקבל על הדעת. (בכל סרט אחר שבו יש חיות אנתרופומורפיות שמגדלות כלבים או חיות מחמד אחרות – זה לא!)

הדמות האהובה עלי בסרט היא ג'ימני הצרצר, הוא הדמות החביבה ביותר, הוא מספק כמה מהרגעים המשעשעים ביותר סרט, וגם מהווה את המספר. אה, והוא גם שר את השיר המפורסם ביותר מהסרט – When You Wish Upon a Star. אגב, מבחינת השירים הסרט דל ביותר ביחס לסרטי דיסני אחרים, ומלבד הראשון ראויים לציון רק Give A little Whistle ו-I've Got No Strings.

אז לסיכום, תהיו ילדים טובים או שימכרו אתכם לעבדות, האף שלכם יגדל כשתשקרו, תהפכו לחמורים, או שהמשפחה שלכם תיבלע על ידי לוייתן.

פרסומת עם בבושקות שמאוד שיעשעה אותי.

הבלוג של JP Vine – בריטי חביב ומוכשר שעבד בין היתר באולפני ארדמן ועכשיו לוקח חלק בקומיקס הישראלי Duck and Cover.

לקוסט משתפים פעולה עם פינאטס

Area 56 - הבלוג של Goro Fujita

This Side Up – סרטון אנימציה חמוד ומשעשע של לירון טופז הישראלי

Scissorhands – בלוג שמוקדש כולו לפאנארט לסרט המספריים של אדוארד

יאם יאם לונדון עושים עבודות יפהפיות בתלת מימד

אמנות מדהימה מנייר

ולסיום – ארנב שוקולד נרצח בדרכים שונות

חג שמח!

באופן מפתיע, סרט האנימציה שאני הכי מצפה לו השנה הוא לא של פיקסאר (שהחליטו לבזבז את הסרט השנתי שלהם על המשך לסרט שנחשב לאחד הגרועים שלהם, ואני אישית לא הצלחתי לשרוד יותר מ-10 דקות שלו -מכוניות.) הוא אפילו לא של אחד מהאולפנים הגדולים אך פחות איכותיים מפיקסאר, כמו דרימוורקס, אלא מניקלודיאון – האנשים שהביאו לנו את בובספוג: הסרט, רגרטס: הסרט, ג'ימי ניוטרון: הסרט ובלאגן בחווה.

אם כן, הסרט הוא רנגו, וכבר עכשיו, מבלי לדעת דבר עם העלילה, אני יודעת שאני הולכת לאהוב אותו. ומה אני כן יודעת עליו? שהאנימציה יפיפה, שהטריילר שלו משעשע, ושהוא כולל את ג'וני דפ בתפקיד של לטאה במערב הפרוע שמאוכלס ע"י חיות קטנות.

החל משבוע הבא אצלנו בקולנוע – אל תפסידו!

שלגיה מפורסם בהיותו סרט האנימציה הראשון באורך מלא. למען הדיוק מדובר בסרט הראשון באורך מלא שנוצר באנימציה קלאסית. ולגבי האנימציה אין מה לדבר בכלל. טרום עידן המחשב, הכל מרגיש פחות מלאכותי – הרקעים מצויירים בצבעי מים ואפשר לזהות את משיכות העיפרון בקווי המתאר של הדמויות. פשוט אי אפשר לחקות את האיכויות של עבודת יד. במשך מספר שנים השתמש דיסני בסדרת Silly Symphonies כדי לספר את טכניקות ואיכות ההנפשה לקראת הסרט הראשון שלו. הוא עבד הרבה על שיפור ההנפשה של האנשים.

שימו לב להבדל בין אנימציה ידנית וממוחשבת -

כשחושבים על נסיכת דיסני חושבים על שלגיה – תמיד לבושה בשמלה ועקבים (היא אפילו צולחת את היער והביצות בריצה על אותם עקבים), היא שרה כל היום, מדברת עם חיות יער והדאגה היחידה בראשה היא למצוא את נסיך החלומות שלה. כשהיא מגיעה לביתם של הגמדים היא מחליטה למלא את תפקיד האישה הטובה – לנקות, לסדר, לכבס ולבשל. אבל נסיכה אמיתית לא צריכה לעבוד קשה מידי – תוך התעללות וניצול של החיות המסכנות היא מכריחה אותן לעשות את רוב העבודה בשבילה. (אגב, בסיפור של האחים גרים לא רק שהיא לא עושה את הדברים האלו, אלא ההפך – בדומה לזהבה – שלגיה אוכלת להם את האוכל, שותה להם את היין וישנה במיטה של הגמדים.)

אבל שלגיה היא לא הגיבורה האמיתית של הסרט. רוב הסרט מתרכז בגמדים. בעוד שבסיפור המקורי של האחים גרים הגמדים לוקחים חלק קטן, ואף אין להם אישיויות נפדות וגם לא שמות שונים, בסרט של דיסני הגמדים תופסים חלק נכבד מהעלילה. (או יותר נכון – מהזמן, כי אין בסרט יותר מידי עלילה. אבל לזה נגיע מאוחר יותר.) הגמדים משמשים בעיקר לצורך הפוגה קומית מתמשכת, ומספקים קטעי סלפסטיק רבים.

אחד הדברים שלא ברורים לי הוא העבודה של הגמדים ככורים יהלומים. לאן הולכים כל היהלומים האלו? האם מישהו משלם לגמדים לכרות אותם? למה הם משמשים? גם הגמדים עצמם לא יודעים, ולא נראה שהעניין מטריד אותם במיוחד, אם לצטט מתוך השיר אותו הם שרים בזמן העבודה:

"We dig up diamonds by the score/ A thousand rubies, sometimes more/ Though we don't know what we dig them for/ We dig dig dig-a-dig dig"

בניגוד לגמדים, המלכה הרעה (/מכשפה/אמא חורגת), היא דמות שלא היה מזיק לה קצת פיתוח. היא פשוט רעה. וזהו. אין עוד אפיונים כלשהם שאפשר לייחס לה. ובהתאם לכך שהגמדים זוכים לחלק גדול יותר בסרט, חלקה של המלכה קטן. בסיפור המקורי המכשפה מנסה להרוג את שלגיה שלוש פעמים – בפעם הראשונה עם מחוך מכושף, בפעם השנייה עם מסרק מורעל – בשתי הפעמים האלו שלגיה ניצלת בזכות הגמדים, ובפעם השלישית עם תפוח מורעל, אז הגמדים לא מספיקים להציל אותה בזמן.

המכשפה מתחילה מסורת ארוכת שנים של רשעי דיסני – יש לה חייה בתור עוזר. אמנם הוא לא עונה לה, וגם לא ממש עוזר, אבל היא מדברת אל עורב המחמד שלה, שגם מגיב בהתאם. דבר אחד שכן הפתיע אותי אצל המכשפה הוא העובדה שהיא מתה בסרט. אפילו הרצתי אחורה לוודא, ואכן, בסצינה שלא משתמעת לשתי פנים, המכשפה מוצאת את סופה. ככל הזכור לי, סופם של רשעי דיסני הוא בדרך כלל להיכלא איפשהו. אני אאלץ לבדוק את זה בהמשך.

דבר נוסף שהבחנתי בו היא המוזיקה. בהשפעה שבאה בלי ספק מהסרטים האילמים, מעבר לשירים שתמיד קיימים בסרטי דיסני, קיימת גם מנגינה שמלווה את הסרט לכל אורכו ומעצימה כל התרחשות. זה אחד הדברים שיחסרו לי כשאתקדם בסרטים במורץ השנים (וגם האנימציה היפהפייה).

כמעט שכחתי לפני סיום להזכיר את הנסיך. כנראה מפני שההופעה שלו תופסת אולי 4 דקות מתוך 80 דקות של סרט. הוא מופיע בתחילת הסרט, מתאהב בשלגיה אחרי ששומע אותה שרה, ולאחר מכן מופיע ממש בסוף, מנשק אותה ומסיר את הכישוף, ואז הוא לוקח אותה לטירה שלו. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

לגבי הסרט עצמו – העלילה מפנה מקום רב להצגת הדמויות של הגמדים ולשירים, ושילוב של שניהם בקטע שהרגיש לי קצת מיותר (שיר האמבטיה). באופן כללי הרגשתי שהסרט נגמר מהר מידי (והוא אכן קצר בהשוואה לסרטים של ימינו – שלגיה 83 דקות, לעומת פלונטר – 100 דקות.), וכאילו שלא התרחש הרבה בסרט. אבל זה מה שקורה כשלוקחים סיפור שהוא גם ככה קצר, ומורידים חלק מהעלילה שלו. מעבר לזה, מגיע לסרט כבוד (והוא גם קיבל אותו), על היותו חלוץ בתחום הקולנוע בכלל והאנימציה בפרט. דיסני קיבל פרס אוסקר מיוחד על ההישג.