דוחפים חרציות

pushingdaisieslogo2.jpg
Pushing Daisies (ביס קוראים לזה "החיים על פי נד", אבל אין לי יס, אז זה לא משנה) היא הסדרה האהובה עלי כרגע, למרות ששמעתי עליה לראשונה רק לפני ארבעה ימים. היא בלי ספק מהווה תערובת מושלמת של ניסיונות העבר של יוצרה – בריאן פולר, מי שמסתמן כאחד מהיוצרים החביבים עלי (Wonderfalls, Dead Like Me, Heroes).

נד הוא אופה פאי (תַמְלִיא בעברית) צעיר ומקסים, בעל כישרון מסתורי – במגע יד הוא יכול להחזיר מתים לחיים, אבל כל מגע נוסף מחזיר אותם למתים, והפעם בלי אפשרות חזרה. זה נשמע פשוט, אבל כמובן שיש חוקים ומגבלות (אחרת איזה כישרון סודי זה יהיה?) – אם תוך דקה אותו מת-שהושב-לחיים לא חוזר להיות מת, מישהו אחר צריך למות במקומו. באופן טבעי, נוצר שיתוף פעולה בין נד לבין חוקר פרטי כדי לפתור מקרי רצח (דבר שנעשה יותר קל כשהמת יכול להגיד לך מי רצח אותו.), והשניים מתחלקים ברווחים. הצרות מתחילות כשנד מחזיר לחיים את אהובת נעוריו, וכמובן שבעקבות כך הוא לא יכול לגעת בה.

אז יש לנו אהבה בלתי ממומשת, מקרי רצח מסתוריים, ויכולת סודית, אבל הקסם האמיתי של הסדרה הוא לא בעלילה, אלא בפרטים – הקריינות הבריטית המקסימה, העיצוב הייחודי, הצבעים הבוהקים מידי, קטעי השירה הרנדומליים והפרחים שנמצאים בכל מקום, מֶשָווים לסדרה אווירה של אגדה. תוסיפו לזה את הדיאלוגים השנונים ודמויות המשנה האקסצנטריות וקיבלתם את אחת מהסדרות המשעשעות והטובות ביותר שיצא לי לראות. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שצחקתי ככה מתוכנית טלוויזיה.

pushing-daisies-512-x-384.jpg

אי אפשר שלא להתעכב רגע על השחקנים הנפלאים אחד אחד – לי פייס (שאף שיחק בוונדרפולס) הוא נפלא בתור נד – הוא חמוד ומקסים בלי קץ, אבל גם נוירוטי ומפחד לגעת באנשים (באופן די מובן). קריסטין צ'נוות' היא מקסימה בתור אוליב – המלצרית שמאוהבת בנד, שאולי בהתחלה פחות חיבבתי אותה (בכל זאת היא מנסה לעמוד בדרכם הקשה-גם-ככה של נד ואהובתו האמיתית, צ'אק), אבל עם הזמן היא כבשה אותי. אבל הכי הפתיע אותי הוא צ'י מקברייד שהכרתי אותו רק בתפקידים רציניים (המנהל בבוסטון פאבליק, ו-ווגלר המרושע בהאוס), ופה משחק את אמרסון קוד (הבלש הפרטי) בתפקיד שונה לגמרי, עם יכולות קומיות שראויות להערכה. ואני חייבת לציין לטובה גם את הדמות המאוד משנית של העובד בחדר המתים (סיי ריצ'רדסון), שמספק רגעים משעשעים רבים.

אבל ברור שאי אפשר להגיע להצלחה כזאת כבר בניסיון הראשון. סדרה כזאת היא תוצר של ניסוי וטעייה, שנים של כוונון עדין (fine tuning) של כישרונותיו של אדון פולר בזמן שהשתעשע ביצירת סדרות אחרות, עד שסוף סוף היה מוכן ליצור את הפלא הנ"ל.

בריאן פולר, האיש והאגדה

האווירה הקסומה של הסדרה היא אולי ייחודית, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על וונדרפולס בכל פעם שאני רואה אותה. וונדרפולס גם היא סדרה קצת הזויה עם אווירה ייחודית משלה – ג'יי היא בחורה צינית וקצת אכזרית (אבל בצורה טובה), בעלת תואר ראשון בפילוסופיה שעובדת בחנות מזכרות בעיר מולדתה שליד מפלי הניאגרה, וגרה בקרוון. בקיצור, אי אפשר להגיד שג'יי מביאה הרבה נחת להוריה. והיא מביאה להם אפילו פחות נחת כשמתחילים לדבר אליה חפצים דוממים – או ליתר דיוק חפצים דוממים בצורת חיות.

זוהי הנחת ביסוד של הסדרה, כשבכל פרק החיות נותנות לה הוראות, וג'יי בסופו של דבר נאלצת להקשיב להן, וע"י כך לעזור לאנשים, גם אם בניגוד לרצונה. וונדרפולס אף היא מתאפיינת בטקסטים שנונים ורווי מטאפורות, עם עיצוב ואווירה שונים ועריכה קצבית ומעניינת (מספיק לראות את הדקות הראשונות של הפיילוט בהן ג'יי מספרת על אגדת ה-maid of the mist בשביל להבין למה הכוונה). את כל אלה לקח איתו פולר ל-Pushing Daisies, ביחד עם לי פייס (נד), שבוונדרפולס משחק את התפקיד הקטן של אחיה של ג'יי. אומנם התפקיד של פייס הולך וגדל במהלך הסדרה, אבל לכל אורכה מאפיל עליו השחקן הראשי טיירון לייטסו (המקסים), שמשחק את אהובה של ג'יי – אריק (כמובן שיש גם סיפור אהבה), בעוד ב-Daisies יש לפייס הזדמנות לפרוח.

"Did the cow creamer tell you that?" - פייס בוונדרפולס

אל דד לייק מי (נקראה בהוט "מתים במשרה חלקית") התחברתי פחות. היא הייתה סדרה חמודה, אבל לא הגיעה לברכיה של וונדרפולס, עם קצת יותר דרמה וקצת יותר התפלספות ומרירות. ג'ורג' היא נערה מרירה ולא חברותית בעליל, שבגיל 18 הופכת קצת מרירה יותר כשאסלה שנפלה מהחלל פוגעת בה והורגת אותה. ג'ורג' לא זוכה לעבור לעולם הבא, אלא הופכת ל-reaper – ונאלצת לקצור את נשמות המתים כדי שיוכלו בעצמם להיפרד מהעולם הזה. ג'ורג' יוצרת לעצמה חיים חדשים – עם שם חדש ומראה חדש (לשאר העולם, לפחות – לעיני הקהל היא נראית אותו דבר), ואפילו עבודה חדשה-ישנה, בעוד משפחתה מנסה להתמודד עם מותה הפתאומי.

dead_like_me_season_1.jpg
קשה שלא לראות את נקודות הדמיון בין דד לייק מי ו-Pushing Daisies – הבולטת ביניהן היא כמובן ההתעסקות ההכרחית במוות, התעסקות שברוב הזמן היא קלילה וחסרת מורבידיות (נשמע כמו אוקסימורון, אבל איכשהו זה עובד), ומדי פעם גולשת לעצבות נוגה. וכמובן שבשתיהן אנחנו זוכים לראות את המתים מדברים. כמו כן בשתי הסדרות יש גיבורה שהמוות מפריד אותה ממשפחתה, למרות שהיא בעצם ממשיכה לחיות, וההתמודדות שלה עם זה (ג'ורג' וצ'אק בהתאמה). אפילו הקטעים המקסימים שבהם רואים את ילדותו של נד מזכירים לי פרק ספציפי בדד לייק מי שמשולבים בו קטעים מילדותה של ג'ורג'.

איכשהו Pushing Daisies מצליחה לשלב את כל האלמנטים האלה לתוך סדרה אחת מקסימה שמתעלה על השתיים האחרות. זאת סדרה שגורמת לך לחייך חיוך מטופש מכמה שהיא מתוקה, ושנייה אחרי זה גורמת לך להתפוצץ מצחוק עם בדיחה שמתוזמנת כראוי. לצערי העונה הראשונה כוללת רק תשעה פרקים, והעונה השנייה תתחיל רק בספטמבר. בינתיים אני אאלץ לראות את העונה הראשונה שוב בשביל לקבל את מנת החרציות שלי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על דוחפים חרציות

  1. גיאחה הגיב:

    והעניין הוא שאני כן זוכר מתי בפעם האחרונה צחקתי ככה מסדרה בטלוויזיה, אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה צחקתי בכזה לב רחב והמשכתי לחייך גם שעתיים אחרי שנגמר הפרק.

    אני צופה בקצב של יס ולכן נמצא רק בפרק השלישי, אבל לעזאזל, גם אם היו רק שלושה פרקים זו עדיין הייתה סדרה נפלאה לגמרי. כיף!

  2. איזה כיף שיש לך עוד שישה פרקים מעולים לצפות להם 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s