דמבו

יש שני סרטים של דיסני שגדלתי עליהם. דמבו הוא אחד מהם. מעניין לחזור אליו בעיניים מבוגרות ולגלות פתאום צדדים שבתור ילדה לא ראיתי.

אל תטעו לחשוב שדמבו הוא סיפור מקורי (זה לא יקרה עד היפהפייה והיחפן), הוא מבוסס על ספר מאת הלן אברסון. הספר המקורי יצא בפורמט של שנקרא Roll-a-Book. זה מזכיר משהו שהיינו עושים בגן עם קופסת נעליים ומגילה עם ציורים – את המגילה מחזיקים שני מקלות, וכשמסובבים אותם הציורים מתחלפים. ככל הנראה דמבו הוא אחד משני ספרים שיצאו אי פעם בפורמט הזה.

הסרט מתחיל בחסידות שמביאות משלוח של גורים לקרקס. (כן ילדים, ככה גם אתם הגעתם לעולם.) כל החיות מקבלות גור, חוץ מהפילה הצעירה, גברת ג'מבו. (טוב, הריון של פילה לוקח קרוב לשנתיים.) כבר הגיע הזמן לזוז – הקרקס הנודד יוצא לסיבוב הופעות, אך על דאגה, החסידה בדרך. למרות העיכוב הראשוני, החסידה מצליח לאתר את הרכבת ומביא לפילה את הגור שלה. אמו של הפיל קוראת לו ג'מבו ג'וניור, וזה המשפט היחיד שהיא אומרת בכל הסרט. עד מהרה מתגלה שלגור הקטן יש אוזניים מאוד גדולות. הפילות האחרות בקרון, שבהתחלה כרכרו סביבו, מיד החלו ללעוג לו, והדביקו לו את כינוי הגנאי דמבו.

הרכבת מגיעה לתחנה הראשונה שלה. בגשם השוטף, קבוצה של אנשים שחורים חסרי פנים או מאפיינים ייחודיים יוצאת להקים את הקרקס, ביחד עם החיות. הבנתם? כי שחורים הם כמו חיות. ואם זה לא מספיק, הם שרים בזמן העבודה, בין היתר על זה שהם זורקים את המשכורת שהם מקבלים. שורה אחת מתוך השיר הולכת ככה:

When other folks have gone to bed
We slave until we’re almost dead
We’re happy-hearted roustabouts

הסצינה הזו היא לא רק גזענית, אלא גם לא נחוצה. אפשר בקלות להוריד אותה והסרט לא יפגע מכך בכלל. אבל עוד על גזענות בהמשך.

בדומה לשלגיה ובמידת מה גם לפינוקיו, דמבו הוא דמות ראשית פסיבית. ובמידה רבה הרבה יותר מהשניים הקודמים. הוא לא עושה שום דבר על דעת עצמו. הוא אפילו לא מדבר. דמבו לא מניע את העלילה, היא מתרחשת סביבו ומניעה אותו.

גם בלי לדבר, דמבו חמוד ושובה לב, עשרות שנים לפני שוול אי עושה זאת. הוא גם מאוד תמים, מה שמסביר את היותו פסיבי – הוא פשוט עושה מה שאומרים לו. דמבו בתמימותו, לא מבין בהתחלה שלועגים לו, וכשאימו מנסה להגן עליו מפני ילדים שנטפלים אליו, היא נכלאת בבידוד. דמבו נשאר לבד בעולם, והפילות האחרות שלעגו לו מההתחלה מפנות לו את הגב (literally!). פה נכנס לתמונה טימותי העכבר. טימותי הוא עכבר קרקס. הוא מדבר במבטא "ברוקליני" (בדומה לבאגס באני), ויודע לתמרן אנשים לצרכיו. הוא מרחם על הפיל הקטן ומחליט לעזור לו.

טימותי הוא סיידקיק שמזכיר לי את ג'ימני הצרצר, אבל למעשה הוא שונה ממנו מאוד. בעוד שג'ימני מספק לפינוקיו הכוונה מוסרית (למרות שפינוקיו לא מקשיב לו), טימותי מספק לדמבו הכוונה מעשית, וזה עושה כל מה שהוא אומר לו. טימותי מספק לא רק הכוונה, אלא מניע את העלילה (ובכך את דמבו) באופן ישיר – הוא מכניס למנהל הזירה את הרעיון להפוך את דמבו לחלק המרכזי במופע פירמידת הפילים, ומאוחר יותר הוא זה שמשכנע את דמבו לעוף.

פירמידת הפילים היא אסון – הפילות בקושי מצליחות לשמור על שיווי משקל אחת על השנייה, על כדור קטן, ודמבו צריך לקפוץ לקצה הפירמידה. הפילון המסכן רץ ומועד על אוזניו הענקיות. הוא עף על הפירמידה ומפיל את כל הפילות. גושים אפורים ענקיים עפים לכל מקום – על הטרפז, חבל דק ורשת הבטיחות. פילה אחת עפה על העמוד התומך של האוהל ושוברת אותו. האוהל קורס, וכל הצופים בורחים.

לאחר האירוע הזה דמבו נזרק לליצנים. מושפל ומסכן הוא נאלץ להשתתף במופע הבית הבוער – דמבו הוא תינוק שלכוד בבניין בוער והליצנים בתור כבאים מנסים לחלץ אותו, כשבמקום זאת הם משפריצים מים על עצמם ואחד על השני. דמבו נאלץ לקפוץ מהחלון של הבניין לתוך חבית מלאה קצפת. אחרי המופע דמבו מאוד מדוכא, וטימותי מנסה לעודד אותו. הוא לוקח אותו לראות את אימו, בחלק המרגש ביותר בסרט.

אחריו מגיע הקטע ההזוי ביותר בסרט, כשדמבו וטימותי משתכרים בטעות. בסרט לילדים! מה שמוביל לסצינה ההזויה והמפחידה ביותר בתולדות דיסני – Pink Elephants on Parade. אמנם הזכרתי סמים בפוסט הקודם בסדרה, אבל הסרט פנטסיה כולו מתגמד בנושא כשזה מגיע לשיר הזה. אי אפשר לצפות בקטע מבלי לתהות כמה סמים נצרכו בעת היצירה שלו. אפילו הביטוי עצמו "לראות פילים ורודים" מתייחס להזיות. הנה הקטע המקורי בשלמותו. לכל מי שחשב שסרטי דיסני הם תמימים. ולהנאתכם, פרודיה על הקטע מתוך טייני טונס.

אחרי השיר הזה טימותי ודמבו מתעוררים לקולות עורבים, ומגלים שהם על עץ. פה מוצגות לנו דמויות גזעניות בפעם השנייה בסרט – העורבים מגלמים סטראוטיפים שחורים. הבגדים שלהם, השפה והדקדוק הקלוקל מהווים קריקטורה גזענית, ומנהיג החבורה אפילו נקרא Jim Crow. למרות כל זה, העורבים בסופו של דבר הם דמויות חיוביות. טימותי מסיק שדמבו עף, וכך הם הגיעו להיות על העץ. בהתחלה העורבים צוחקים עליו, ואפילו שרים על זה שיר (When I See an Elephant Fly), אבל אחרי כמה מילים מטימותי הם משתכנעים ומוכנים לעזור. ביחד הם רוקחים תוכנית, וטימותי נותן לדמבו "נוצת קסם" מאחד העורבים שבעזרתה הוא יוכל לעוף.

טימותי ודמבו חוזרים לקרקס, ודמבו משתתף שוב במופע הבית הבוער. הפעם, טימותי אומר לדמבו שכשהוא קופץ מהבניין הוא צריך לעוף ובכך יפתיע את הקהל. דמבו קופץ, ונוצת הקסם מתעופפת מאחיזתו. הוא מפחד וכמעט נופל, בטוח שהוא לא יכול לעוף בלי הנוצה, אבל ברגע האחרון הוא עף. דמבו עושה סיבוב מסביב לאוהל, ונוקם בכל מי שהרע לו – הוא מפחיד את הליצנים ומנהל הזירה, ויורה על הפילות בוטנים דרך החדק שלו.

דמבו מתפרסם כפיל המעופף, טימותי, בתור המנהל שלו, חותם על חוזה בהוליווד, ודמבו ואימו מתאחדים וזוכים לקרון פרטי ברכבת. סוף טוב. אם פינוקיו למד להיות ילד טוב (בין היתר, הלקח הראשון שלמד היה שפרסום הוא לא הדרך להצלחה), אז דמבו למד שכשאתה מפורסם אתה יותר מצליח, וכולם אוהבים אותך (אפילו הפילות הרעות שרות בסוף לכבודו), ושזה טוב לנקום באויבים שלך.

דמבו הוא אחד הסרטים הקצרים ביותר של דיסני – אורכו הוא 64 דקות. כ-20 דקות פחות משלגיה, אבל יש בו הרבה יותר התרחשות. הקרקס מספק לסרט אווירה מהנה וצבעונית. יש כל מיני דברים קטנים ונפלאים ששווים התייחסות. משהו שאהבתי במיוחד הוא משחק נהדר עם צללים כשהליצנים מחליפים בגדים בתוך האוהל – כשהדמויות הנורמליות יחסית יוצאות מתוך התלבושות המגוחכות.

דבר נוסף שאהבתי הוא שקטר הרכבת של הקרקס זוכה להאנשה באופן שלא קשור בכלל לשאר הסרט – בפעם הראשונה כשהרכבת יוצאת לדרך והוא מתקשה לנוע בהתחלה (ונותן צעקת "ווהו!" כשהוא מצליח.) ובפעם השנייה כשהוא צריך לעלות במעלה מדרון תלול ומתחיל לחזור על המשפט "I think I can" כמו בסיפור הידוע. יש אפילו שיר שמוקדש לו – Casey Junior, שמלווה את נסיעת הרכבת. זה בוודאי השיר האהוב עלי בסרט. הלחן שלו פשוט מעולה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | תגובה אחת

ציף ציף, שריק שרק

מהיום ניתן לעקוב אחרינו גם בטוויטר. בתקווה שהצלחתי להבין איך מתפעלים אותו.

http://twitter.com/#!/Spacebunn

בואו, יהיה מעניין!

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

פנטסיה

פנטסיה הוא סרט משעמם. הוא ארוך מידי, איטי מידי ואין בו דיבור, למעט קטעי המעבר. הדעה הזאת כנראה לא תהיה פופולרית בימינו, אבל כשהסרט יצא ב-1940 הוא היה כישלון מסחרי והביקורות עליו היו חלוקות.

כשדיסני עלה לבמה בטקס האוסקר ב-1942 לקבלת פרס על "outstanding contribution to the advancement of the use of sound in motion pictures through the production of Fantasia" הוא אמר:

"We all make mistakes. Fantasia was one but it was an honest mistake."

כשהסרט יצא שוב ב-1969 הוא החל לעשות רווח. הוא שווק מחדש לקהל היעד הגדול של אותה תקופה – צעירים תחת השפעת סמים. השילוב של המוזיקה עם האנימציה סיפק חוויה פסיכדלית להיפים של שנות ה-70 ובפרסומות לסרט הוא שווק כ-the ultimate trip!

הסרט מורכב מתשעה קטעים של מוזיקה קלאסית מומחזים באנימציה, וביניהם קטעי מעבר מצולמים. הרעיון היה לדמות את החוויה של קונצרט של מוזיקה קלאסית, ולהוסיף עניין לציבור הרחב בעזרת אנימציה.

טוקטה ופוגה ברה מינור – החלק הראשון מתחיל עם המקהלה, בקטע נחמד של משחק עם צללים וצבעים, ולאחר מכן ממשיך לאנימציה אבסטרקטית לחלוטין, שאותי פחות עניינה, אבל בוודאי קלעה לטעמם של ההיפים.

סוויטת מפצח האגוזים – קטע חביב שאמור להציג את חילופי העונות. הוא מתחיל עם פיות שמעירות את הפרחים, ממשיך עם קטע מוזר של פטריות רוקדות, קטעי מחול של פרחים, דגים ועוד פרחים. הקטע היה יכול להיות מהנה יותר אם הוא לא. היה. כל כך. איטי.

שוליית הקוסם – הקטע המפורסם והאהוב ביותר מהסרט. למעשה הסרט נוצר בזכות הקטע הזה. מה שהתחיל כסרטון עבור סדרת Silly Symphonies הפך לסרט באורך מלא כשהתקציב שלו תפח יותר מידי. הסיפור מבוסס על פואמה של גתה – מיקי הוא שולייה של קוסם זקן. הקוסם מורה על מיקי למלא קדרה במים. כשהקוסם עוזב את הסדנה, מיקי מחליט לכשף מטאטא שיעשה את העבודה במקומו, אך במהרה מיקי מגלה שהוא לא יכול להפסיק הכישוף.

פולחן האביב – אחד הקטעים המשעממים באנתולוגיה. עם כל אהבתי לסרטי טבע, לצפות בדקות שלמות של לבה מונפשת זה לא כוס התה שלי.

אחרי הקטע הזה יש הפסקה – כשהסרט הוקרן במקור הייתה הפסקה בת 15 דקות, בדומה להפסקה שתהיה בקונצרט אמיתי. ואחריה קטע קצר של "היכרות עם הצליל".

הסימפוניה השישית (הפסטורלית) – הקטע מבוקר על היותו קיטשי. הוא מציג דמויות מהמיתולוגיה היוונית – החל מקנטאורים ופאונים ועד אלים יווניים. מדובר בקטע נחמד, ופחות משעמם מפולחן האביב, למשל. הקטע זכה לביקורת גם בגלל היותו גזעני – הוא הציג קטעים עם דמויות סטריאוטיפית של קנטאוריות שחורות שמשרתות את הקנטאוריות הלבנות. הקטעים צונזרו בסוף שנות ה-60, אך ניתן לראות אותם ביוטיוב. הנה הקטע כולו לא מצונזר:

מחול השעות – ריקוד בלט קלאסי עם חיות – יענים, היפופוטמיות, פילות ותנינים. חוץ משוליית הקוסם, זה הקטע הכי משעשע וגם האהוב עלי. משהו בשני הקטעים האלו מזכיר לי את דיסני יותר משאר הסרט. אין טעם להכביר במילים, פשוט צפו ותהנו מהקטע במלואו:

לילה על הר קירח ואווה מריה – הקטע שסוגר את הסרט. בליל כל הקדושים, של הר קירח, השטן מזמן שדים ורוחות ומתעלל בהם להנהתו, עד שמגיע אור הבוקר, ואיתו קבוצת מתפללים בדרכם לכנסייה שרים אווה מריה.

פנטסיה נחשב כיום לאחד מהסרטים החשובים ביותר של דיסני, והוא ללא ספק הקדים את זמנו. דיסני עצמו מעולם לא זכה לראות את הסרט מצליח. אי אפשר להתעלם מהחשיבות שלו, ועדיין הייתי מעדיפה לו היו מקצרים אותו (חלק מהקטעים מיותרים לדעתי), ואם הוא לא היה כזה איטי.

ולסיום, A Corny Concerto, פארודיה על פנטסיה של Merrie Melodies:

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | תגובה אחת

לכסות את העכבר

בזמן שאני מנסה לצלוח את פנטסיה, קבלו פוסט אחר שקשור בדיסני ומוזיקה.

Covering the Mouse הוא אתר שמאגד גרסאות כיסוי לשירי דיסני – מסתבר שיש המון המון המון קאברים לשירי דיסני, חלקם טובים, חלקם רעים וחלקם פשוט הזויים. אני אוהבת במיוחד את הגרסאות שמביאות ערך מוסף לשירים האלו. כמה מהאהובים עלי הם:

I'm Late מאליס בארץ הפלאות בביצוע Music for Little People – ילדים קטנים שרים ולא רק שזה לא מעצבן, זה אפילו טוב!

A Whole New World מאלאדין בביצוע ג'ז אינסטרומנטלי מיפן. עוד ביצוע ג'ז אינסטרומנטלי – One Song משלגיה.

גרסת סווינג ל-I've Got No Strings מפינוקיו בביצוע The Andrews Sisters.

בין היתר גיליתי ש-Under the Sea (בת הים הקטנה) לא נשמע טוב בלי מבטא ג'מאייקני, אבל מסתבר שגירסת רגאיי (של מתיסיהו) ל-Circle of Life ממלך האריות היא דווקא ממש מגניב.

בין הזמרים והלהקות הלא מוכרים, גם הרבה זמרים מפורסמים עושים ביצועים משלהם לשירי דיסני: לואי ארמסטרונג שר את Whistle While You Work משלגיה, טוני בנט את When You Wish Upon a Star מפינוקיו, מיקה שר את When I See an Elephant Fly מדמבו, ועוד המון.

The All-American Rejects שרים את Jack's Lament מתוך הסיוט שלפני חג המולד.

ולסיום עוד ביצוע ל-Circle of Life, הפעם של קאסט המיוזיקל מלונדון.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | כתיבת תגובה

פינוקיו

בניגוד לשלגיה, פינוקיו מבוסס על ספר, מה שתורם רבות בתחום העלילה, אבל עדיין לא מספק עלילה מהודקת כמו בסרטים מאוחרים יותר. הספר עליו מבוסס הסרט – הרפתקאות פינוקיו מאת קרלו קלודי נכתב במקור כסיפור בהמשכים והוא כולל 36 פרקים, אז אין פלא ש-3 האנקדוטות שמופיעות בסרט מרגישות כמו קצה המזלג.

דבר שהפתיע אותי במיוחד היה ההתייחסות הקטנה שקיבל האף של פינוקיו. שני דברים זכורים לי לגבי פינוקיו – הוא בובת עץ שקמה לחיים ורוצה להיות ילד אמיתי, והאף שלו גדל כשהוא משקר. הדבר הראשון מניע את כל עלילת הסרט, אולם הדבר השני מופיע בסצינה אחת בלבד בכל הסרט.

האנימציה בסרט מאוד מרשימה – במיוחד התנועה המכאנית של בובות העץ בשעונים ותיבות נגינה שהייתה מדוייקת להפליא, ולא במקרה – וולט דיסני החליט לבנות מודלים של הבובות כדי שהאמנים ילמדו את התנועה שלהן. בנוסף, לצורך הקטע שמתרחש מתחת למים, הם המציאו שיטה לגרום לזה להיראות ריאליסטי יותר.

העלילה, אם כן, מכילה את הפתיחה שבה אנחנו מכירים את ג'פטו, דרך נקודת מבטו ג'ימני הצרצר, ואת שני הסיידקיקס שלו – פיגרו החתלתול וקליאו הדגה. למה צריך אותם? כי חיות זה חמוד. הם לא באמת תורמים לעלילה, ולא עושים שום דבר חוץ מלהיות שם. ג'פטו הוא איש זקן וחסר ילדים, שיוצר את בובת העץ פינוקיו. ג'פטו מביע משאלה על כוכב שפינוקיו יהיה ילד אמיתי. הכוכב הוא בעצם הפייה הכחולה, שמעניקה לו את המשאלה – היא מפיחה בפינוקיו חיים, אבל על מנת שיהיה ילד אמיתי, פינוקיו חייב להוכיח שהוא אמיץ, ישר ולא אנוכי. היא ממנה את ג'ימני למצפון של פינוקיו כדי שיעזור לו להגיע להחלטות הנכונות. לאחר מכן יש שלוש אנקדוטות –

1. במקום ללכת לבית ספר, השועל ג'ון הישר (עוד עליו בהמשך) משכנע את פינוקיו שלהיות שחקן זאת הדרך הקלה להצלחה, ומוכר אותו למופע הבובות של סטמבולי. סטרמבולי הרשע כולא את פינוקיו ומתכנן להרוויח עליו הרבה כסף. ג'ימני מנסה לשחרר את פינוקיו, אך ללא הצלחה. ואז מגיעה הפייה הכחולה לשחרר את פינוקיו, ובדרך הוא לומד שאם הוא משקר האף שלו גדל, אז לא כדאי לו לשקר.

2. פינוקיו עושה את דרכו הבייתה, ומחליט שהפעם הוא כן ילך לבית הספר, אבל בדרך מוצא אותו ג'ון הישר, ומשכנע אותו לקחת טיול לאי התענוגות. אי התענוגות הוא סוג של פארק שעשועים ענקי, בו ילדים יכולים לעשות מה שהם רוצים, אליו נשלחים ילדים לא ממושמעים שמבריזים מבית הספר. פינוקיו מתחבר לילד בשם למפוויק שמלמד אותו לשחק פול, לעשן סיגר ולשתות בירה. אך עד מהרה מתברר שכל מי שנשאר באי התענוגות מספיק זמן הופך לחמור. פינוקיו מתחיל להפוך לחמור, ובעזרתו של ג'ימני הוא בורח משם לפני שהמהפך מושלם, אבל בהמשך הסרט הוא נשאר עם אוזני חמור וזנב.

3. פינוקיו חוזר הבייתה, ומגלה שג'פטו עזב ולקח איתו את פיגרו וקליאו. נראה שעבר זמן מה, כיוון שהבית מלא אבק וכורי עכביש. פינוקיו מקבל מכתב מהפייה שמסביק שג'פטו הלך לחפש אותו ונבלע על ידי לוויתן ענקי. פינוקיו מחליט להציל את אביו, בסצינה תת מימית יפהיפיה. פינוקיו מצליח לחלץ את אביו, וגם מציל אותו מטביעה אחרי שהלוויתן תוקף אותם. החתול, אגב, שרד את המסע התת ימי, והדגה נשארה כל הזמן הזה באקווריום שלה. פינוקיו כמעט מת. בבית, ג'פטו, ג'ימני והחיות מתאבלים על פינוקיו, ואז מגיעה הפייה והופכת את פינוקיו לילד אמיתי, כיוון שהוכיח את עצמו.

הפעם אין רשע דיסני קלאסי, במקום זאת יש לנו את השועל הנוכל ג'ון הישר, ועוזרו החתול האילם גדעון (לפי וויקיפדיה לפני שהוחלט שהחתול יהיה אילם, קולו היה מל בלנק שעשה את קולות הלוני טונס). השועל הוא לא נבל קלאסי – הוא לא כל כך רשע, אין לו שגעון גדלות ואין לו שיר בומבסטי. הוא בסך הכל נוכל פשוט שמנסה להתעשר על גבו של פינוקיו. לא מוסבר איך זה קיימים שועל וחתול אנתרופומורפיים במקביל לחיות רגילות ולאנשים, אבל דווקא בסרט כמו פינוקיו, שבו ילדים יכולים להפוך לחמורים זה מתקבל על הדעת. (בכל סרט אחר שבו יש חיות אנתרופומורפיות שמגדלות כלבים או חיות מחמד אחרות – זה לא!)

הדמות האהובה עלי בסרט היא ג'ימני הצרצר, הוא הדמות החביבה ביותר, הוא מספק כמה מהרגעים המשעשעים ביותר סרט, וגם מהווה את המספר. אה, והוא גם שר את השיר המפורסם ביותר מהסרט – When You Wish Upon a Star. אגב, מבחינת השירים הסרט דל ביותר ביחס לסרטי דיסני אחרים, ומלבד הראשון ראויים לציון רק Give A little Whistle ו-I've Got No Strings.

אז לסיכום, תהיו ילדים טובים או שימכרו אתכם לעבדות, האף שלכם יגדל כשתשקרו, תהפכו לחמורים, או שהמשפחה שלכם תיבלע על ידי לוייתן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | תגובה אחת

אביב הגיע, פסח בא 2

כמיטב המסורת ה… דו שנתית שלנו, לכבוד חג הפסח אני עושה ניקיון במועדפים ומגישה לכם לינקים שלא הופיעו בבלוג ושלא בצדק.

פרסומת עם בבושקות שמאוד שיעשעה אותי.

הבלוג של JP Vine – בריטי חביב ומוכשר שעבד בין היתר באולפני ארדמן ועכשיו לוקח חלק בקומיקס הישראלי Duck and Cover.

לקוסט משתפים פעולה עם פינאטס

Area 56 – הבלוג של Goro Fujita

This Side Up – סרטון אנימציה חמוד ומשעשע של לירון טופז הישראלי

Scissorhands – בלוג שמוקדש כולו לפאנארט לסרט המספריים של אדוארד

יאם יאם לונדון עושים עבודות יפהפיות בתלת מימד

אמנות מדהימה מנייר

ולסיום – ארנב שוקולד נרצח בדרכים שונות

חג שמח!

פורסם בקטגוריה קישורים | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

רנגו

באופן מפתיע, סרט האנימציה שאני הכי מצפה לו השנה הוא לא של פיקסאר (שהחליטו לבזבז את הסרט השנתי שלהם על המשך לסרט שנחשב לאחד הגרועים שלהם, ואני אישית לא הצלחתי לשרוד יותר מ-10 דקות שלו -מכוניות.) הוא אפילו לא של אחד מהאולפנים הגדולים אך פחות איכותיים מפיקסאר, כמו דרימוורקס, אלא מניקלודיאון – האנשים שהביאו לנו את בובספוג: הסרט, רגרטס: הסרט, ג'ימי ניוטרון: הסרט ובלאגן בחווה.

אם כן, הסרט הוא רנגו, וכבר עכשיו, מבלי לדעת דבר עם העלילה, אני יודעת שאני הולכת לאהוב אותו. ומה אני כן יודעת עליו? שהאנימציה יפיפה, שהטריילר שלו משעשע, ושהוא כולל את ג'וני דפ בתפקיד של לטאה במערב הפרוע שמאוכלס ע"י חיות קטנות.

החל משבוע הבא אצלנו בקולנוע – אל תפסידו!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | 3 תגובות