All We Ever Wanted Was Everything – בהמשך ל-Apache מהחלק הקודם, אותו בחור ואותו סגנון בקליפ ל-MGMT.
Sixty-Second Adventures in Thought – שישה סרטונים מונפשים בני דקה כל אחד שמסבירים תיאוריות פילוסופיות ומדעיות בצורה פשוטה להבנה ומשעשעת. בחסות האוניברסיטה הפתוחה של בריטניה.
Guess Who by Noma Bar – הפורטרטים המינימליסטיים של נומה בר עם אזכור מסויים ליצירות של פיבן.
The Problem With Smurfette – ב-1991 התפרסם בניו יורק טיימס מאמר בשם The Smurfette Principle. המאמר שתייחס לעובדה שנשים לא מוצגות מספיק בתוכניות טלוויזיה לילדים (עקרון הדרדסית מתייחס לבחורה אחת בתוך קבוצה של גברים). הוא עורר הדים רבים אז וגם היום. עכשיו עם צאת הסרט של הדרדסים לקולנוע האטלנטיק פירסמו מאמר שבחון מחדש את הנושא. ספויילר – לא הרבה השתנה ב-20 שנה.
כולל נגד קולג' – סרטון משעשע מאוד שמציג מציאות עגומה. החיים של סטודנט מול חיים של תלמיד ישיבה. הסרטון של נמרוד דדו וניצן גלברד מויצו.
.
הטמבלר של Flannel Animal עם בובות נייר משעשעות של דמויות שונות מסרטים וסדרות.
Kyle Bean יווצר אומנות יחודית. כן, זה תרנגולת שעשויה מקליפות ביצים.
Bridge – סרטון אנימציה חמוד ביותר. דוב ואייל נפגשים באמצע גשר צר, ואף אחד לא מוכן לתת לשני לעבור.
שוקולד הוא קליפ סטופ מושן מגניב וטעים במיוחד לשיר של הצמד המקסיקני ג'סי וג'וי. פה אפשר לראות איך הכינו אותו, וזה אפילו יותר מורכב ממה שחשבתי.
עוד סטופ מושן – Gulp – אולפני אאדמן שוברים שיא גינס עם הסט הגדול בעולם לסרט סטופ מושן. אמנם הסרטון נוצר כפרסומת לנוקיה, אבל אם כל הפרסומות היו נראות ככה העולם היה מקום טוב יותר. פה מאחורי הקלעים.
איזה כיף לראות גאון בעבודה. אחרי שלמדנו מג'ים הנסון איך ליצור בובות, טרי גיליאם ב-1974 מדגים איך הוא יוצר אנימציית מגזרות נייר. בשביל דברים כאלה המציאו את יוטיוב.
יש שני סרטים של דיסני שגדלתי עליהם. דמבו הוא אחד מהם. מעניין לחזור אליו בעיניים מבוגרות ולגלות פתאום צדדים שבתור ילדה לא ראיתי.
אל תטעו לחשוב שדמבו הוא סיפור מקורי (זה לא יקרה עד היפהפייה והיחפן), הוא מבוסס על ספר מאת הלן אברסון. הספר המקורי יצא בפורמט של שנקרא Roll-a-Book. זה מזכיר משהו שהיינו עושים בגן עם קופסת נעליים ומגילה עם ציורים – את המגילה מחזיקים שני מקלות, וכשמסובבים אותם הציורים מתחלפים. ככל הנראה דמבו הוא אחד משני ספרים שיצאו אי פעם בפורמט הזה.
הסרט מתחיל בחסידות שמביאות משלוח של גורים לקרקס. (כן ילדים, ככה גם אתם הגעתם לעולם.) כל החיות מקבלות גור, חוץ מהפילה הצעירה, גברת ג'מבו. (טוב, הריון של פילה לוקח קרוב לשנתיים.) כבר הגיע הזמן לזוז – הקרקס הנודד יוצא לסיבוב הופעות, אך על דאגה, החסידה בדרך. למרות העיכוב הראשוני, החסידה מצליח לאתר את הרכבת ומביא לפילה את הגור שלה. אמו של הפיל קוראת לו ג'מבו ג'וניור, וזה המשפט היחיד שהיא אומרת בכל הסרט. עד מהרה מתגלה שלגור הקטן יש אוזניים מאוד גדולות. הפילות האחרות בקרון, שבהתחלה כרכרו סביבו, מיד החלו ללעוג לו, והדביקו לו את כינוי הגנאי דמבו.
הרכבת מגיעה לתחנה הראשונה שלה. בגשם השוטף, קבוצה של אנשים שחורים חסרי פנים או מאפיינים ייחודיים יוצאת להקים את הקרקס, ביחד עם החיות. הבנתם? כי שחורים הם כמו חיות. ואם זה לא מספיק, הם שרים בזמן העבודה, בין היתר על זה שהם זורקים את המשכורת שהם מקבלים. שורה אחת מתוך השיר הולכת ככה:
When other folks have gone to bed
We slave until we’re almost dead
We’re happy-hearted roustabouts
הסצינה הזו היא לא רק גזענית, אלא גם לא נחוצה. אפשר בקלות להוריד אותה והסרט לא יפגע מכך בכלל. אבל עוד על גזענות בהמשך.
בדומה לשלגיה ובמידת מה גם לפינוקיו, דמבו הוא דמות ראשית פסיבית. ובמידה רבה הרבה יותר מהשניים הקודמים. הוא לא עושה שום דבר על דעת עצמו. הוא אפילו לא מדבר. דמבו לא מניע את העלילה, היא מתרחשת סביבו ומניעה אותו.
גם בלי לדבר, דמבו חמוד ושובה לב, עשרות שנים לפני שוול אי עושה זאת. הוא גם מאוד תמים, מה שמסביר את היותו פסיבי – הוא פשוט עושה מה שאומרים לו. דמבו בתמימותו, לא מבין בהתחלה שלועגים לו, וכשאימו מנסה להגן עליו מפני ילדים שנטפלים אליו, היא נכלאת בבידוד. דמבו נשאר לבד בעולם, והפילות האחרות שלעגו לו מההתחלה מפנות לו את הגב (literally!). פה נכנס לתמונה טימותי העכבר. טימותי הוא עכבר קרקס. הוא מדבר במבטא "ברוקליני" (בדומה לבאגס באני), ויודע לתמרן אנשים לצרכיו. הוא מרחם על הפיל הקטן ומחליט לעזור לו.
טימותי הוא סיידקיק שמזכיר לי את ג'ימני הצרצר, אבל למעשה הוא שונה ממנו מאוד. בעוד שג'ימני מספק לפינוקיו הכוונה מוסרית (למרות שפינוקיו לא מקשיב לו), טימותי מספק לדמבו הכוונה מעשית, וזה עושה כל מה שהוא אומר לו. טימותי מספק לא רק הכוונה, אלא מניע את העלילה (ובכך את דמבו) באופן ישיר – הוא מכניס למנהל הזירה את הרעיון להפוך את דמבו לחלק המרכזי במופע פירמידת הפילים, ומאוחר יותר הוא זה שמשכנע את דמבו לעוף.
פירמידת הפילים היא אסון – הפילות בקושי מצליחות לשמור על שיווי משקל אחת על השנייה, על כדור קטן, ודמבו צריך לקפוץ לקצה הפירמידה. הפילון המסכן רץ ומועד על אוזניו הענקיות. הוא עף על הפירמידה ומפיל את כל הפילות. גושים אפורים ענקיים עפים לכל מקום – על הטרפז, חבל דק ורשת הבטיחות. פילה אחת עפה על העמוד התומך של האוהל ושוברת אותו. האוהל קורס, וכל הצופים בורחים.
לאחר האירוע הזה דמבו נזרק לליצנים. מושפל ומסכן הוא נאלץ להשתתף במופע הבית הבוער – דמבו הוא תינוק שלכוד בבניין בוער והליצנים בתור כבאים מנסים לחלץ אותו, כשבמקום זאת הם משפריצים מים על עצמם ואחד על השני. דמבו נאלץ לקפוץ מהחלון של הבניין לתוך חבית מלאה קצפת. אחרי המופע דמבו מאוד מדוכא, וטימותי מנסה לעודד אותו. הוא לוקח אותו לראות את אימו, בחלק המרגש ביותר בסרט.
אחריו מגיע הקטע ההזוי ביותר בסרט, כשדמבו וטימותי משתכרים בטעות. בסרט לילדים! מה שמוביל לסצינה ההזויה והמפחידה ביותר בתולדות דיסני – Pink Elephants on Parade. אמנם הזכרתי סמים בפוסט הקודם בסדרה, אבל הסרט פנטסיה כולו מתגמד בנושא כשזה מגיע לשיר הזה. אי אפשר לצפות בקטע מבלי לתהות כמה סמים נצרכו בעת היצירה שלו. אפילו הביטוי עצמו "לראות פילים ורודים" מתייחס להזיות. הנה הקטע המקורי בשלמותו. לכל מי שחשב שסרטי דיסני הם תמימים. ולהנאתכם, פרודיה על הקטע מתוך טייני טונס.
אחרי השיר הזה טימותי ודמבו מתעוררים לקולות עורבים, ומגלים שהם על עץ. פה מוצגות לנו דמויות גזעניות בפעם השנייה בסרט – העורבים מגלמים סטראוטיפים שחורים. הבגדים שלהם, השפה והדקדוק הקלוקל מהווים קריקטורה גזענית, ומנהיג החבורה אפילו נקרא Jim Crow. למרות כל זה, העורבים בסופו של דבר הם דמויות חיוביות. טימותי מסיק שדמבו עף, וכך הם הגיעו להיות על העץ. בהתחלה העורבים צוחקים עליו, ואפילו שרים על זה שיר (When I See an Elephant Fly), אבל אחרי כמה מילים מטימותי הם משתכנעים ומוכנים לעזור. ביחד הם רוקחים תוכנית, וטימותי נותן לדמבו "נוצת קסם" מאחד העורבים שבעזרתה הוא יוכל לעוף.
טימותי ודמבו חוזרים לקרקס, ודמבו משתתף שוב במופע הבית הבוער. הפעם, טימותי אומר לדמבו שכשהוא קופץ מהבניין הוא צריך לעוף ובכך יפתיע את הקהל. דמבו קופץ, ונוצת הקסם מתעופפת מאחיזתו. הוא מפחד וכמעט נופל, בטוח שהוא לא יכול לעוף בלי הנוצה, אבל ברגע האחרון הוא עף. דמבו עושה סיבוב מסביב לאוהל, ונוקם בכל מי שהרע לו – הוא מפחיד את הליצנים ומנהל הזירה, ויורה על הפילות בוטנים דרך החדק שלו.
דמבו מתפרסם כפיל המעופף, טימותי, בתור המנהל שלו, חותם על חוזה בהוליווד, ודמבו ואימו מתאחדים וזוכים לקרון פרטי ברכבת. סוף טוב. אם פינוקיו למד להיות ילד טוב (בין היתר, הלקח הראשון שלמד היה שפרסום הוא לא הדרך להצלחה), אז דמבו למד שכשאתה מפורסם אתה יותר מצליח, וכולם אוהבים אותך (אפילו הפילות הרעות שרות בסוף לכבודו), ושזה טוב לנקום באויבים שלך.
דמבו הוא אחד הסרטים הקצרים ביותר של דיסני – אורכו הוא 64 דקות. כ-20 דקות פחות משלגיה, אבל יש בו הרבה יותר התרחשות. הקרקס מספק לסרט אווירה מהנה וצבעונית. יש כל מיני דברים קטנים ונפלאים ששווים התייחסות. משהו שאהבתי במיוחד הוא משחק נהדר עם צללים כשהליצנים מחליפים בגדים בתוך האוהל – כשהדמויות הנורמליות יחסית יוצאות מתוך התלבושות המגוחכות.
דבר נוסף שאהבתי הוא שקטר הרכבת של הקרקס זוכה להאנשה באופן שלא קשור בכלל לשאר הסרט – בפעם הראשונה כשהרכבת יוצאת לדרך והוא מתקשה לנוע בהתחלה (ונותן צעקת "ווהו!" כשהוא מצליח.) ובפעם השנייה כשהוא צריך לעלות במעלה מדרון תלול ומתחיל לחזור על המשפט "I think I can" כמו בסיפור הידוע. יש אפילו שיר שמוקדש לו – Casey Junior, שמלווה את נסיעת הרכבת. זה בוודאי השיר האהוב עלי בסרט. הלחן שלו פשוט מעולה.
פנטסיה הוא סרט משעמם. הוא ארוך מידי, איטי מידי ואין בו דיבור, למעט קטעי המעבר. הדעה הזאת כנראה לא תהיה פופולרית בימינו, אבל כשהסרט יצא ב-1940 הוא היה כישלון מסחרי והביקורות עליו היו חלוקות.
כשדיסני עלה לבמה בטקס האוסקר ב-1942 לקבלת פרס על "outstanding contribution to the advancement of the use of sound in motion pictures through the production of Fantasia" הוא אמר:
"We all make mistakes. Fantasia was one but it was an honest mistake."
כשהסרט יצא שוב ב-1969 הוא החל לעשות רווח. הוא שווק מחדש לקהל היעד הגדול של אותה תקופה – צעירים תחת השפעת סמים. השילוב של המוזיקה עם האנימציה סיפק חוויה פסיכדלית להיפים של שנות ה-70 ובפרסומות לסרט הוא שווק כ-the ultimate trip!
הסרט מורכב מתשעה קטעים של מוזיקה קלאסית מומחזים באנימציה, וביניהם קטעי מעבר מצולמים. הרעיון היה לדמות את החוויה של קונצרט של מוזיקה קלאסית, ולהוסיף עניין לציבור הרחב בעזרת אנימציה.
טוקטה ופוגה ברה מינור – החלק הראשון מתחיל עם המקהלה, בקטע נחמד של משחק עם צללים וצבעים, ולאחר מכן ממשיך לאנימציה אבסטרקטית לחלוטין, שאותי פחות עניינה, אבל בוודאי קלעה לטעמם של ההיפים.
סוויטת מפצח האגוזים – קטע חביב שאמור להציג את חילופי העונות. הוא מתחיל עם פיות שמעירות את הפרחים, ממשיך עם קטע מוזר של פטריות רוקדות, קטעי מחול של פרחים, דגים ועוד פרחים. הקטע היה יכול להיות מהנה יותר אם הוא לא. היה. כל כך. איטי.
שוליית הקוסם – הקטע המפורסם והאהוב ביותר מהסרט. למעשה הסרט נוצר בזכות הקטע הזה. מה שהתחיל כסרטון עבור סדרת Silly Symphonies הפך לסרט באורך מלא כשהתקציב שלו תפח יותר מידי. הסיפור מבוסס על פואמה של גתה – מיקי הוא שולייה של קוסם זקן. הקוסם מורה על מיקי למלא קדרה במים. כשהקוסם עוזב את הסדנה, מיקי מחליט לכשף מטאטא שיעשה את העבודה במקומו, אך במהרה מיקי מגלה שהוא לא יכול להפסיק הכישוף.
פולחן האביב – אחד הקטעים המשעממים באנתולוגיה. עם כל אהבתי לסרטי טבע, לצפות בדקות שלמות של לבה מונפשת זה לא כוס התה שלי.
אחרי הקטע הזה יש הפסקה – כשהסרט הוקרן במקור הייתה הפסקה בת 15 דקות, בדומה להפסקה שתהיה בקונצרט אמיתי. ואחריה קטע קצר של "היכרות עם הצליל".
הסימפוניה השישית(הפסטורלית) – הקטע מבוקר על היותו קיטשי. הוא מציג דמויות מהמיתולוגיה היוונית – החל מקנטאורים ופאונים ועד אלים יווניים. מדובר בקטע נחמד, ופחות משעמם מפולחן האביב, למשל. הקטע זכה לביקורת גם בגלל היותו גזעני – הוא הציג קטעים עם דמויות סטריאוטיפית של קנטאוריות שחורות שמשרתות את הקנטאוריות הלבנות. הקטעים צונזרו בסוף שנות ה-60, אך ניתן לראות אותם ביוטיוב. הנה הקטע כולו לא מצונזר:
מחול השעות – ריקוד בלט קלאסי עם חיות – יענים, היפופוטמיות, פילות ותנינים. חוץ משוליית הקוסם, זה הקטע הכי משעשע וגם האהוב עלי. משהו בשני הקטעים האלו מזכיר לי את דיסני יותר משאר הסרט. אין טעם להכביר במילים, פשוט צפו ותהנו מהקטע במלואו:
לילה על הר קירח ואווה מריה – הקטע שסוגר את הסרט. בליל כל הקדושים, של הר קירח, השטן מזמן שדים ורוחות ומתעלל בהם להנהתו, עד שמגיע אור הבוקר, ואיתו קבוצת מתפללים בדרכם לכנסייה שרים אווה מריה.
פנטסיה נחשב כיום לאחד מהסרטים החשובים ביותר של דיסני, והוא ללא ספק הקדים את זמנו. דיסני עצמו מעולם לא זכה לראות את הסרט מצליח. אי אפשר להתעלם מהחשיבות שלו, ועדיין הייתי מעדיפה לו היו מקצרים אותו (חלק מהקטעים מיותרים לדעתי), ואם הוא לא היה כזה איטי.
ולסיום, A Corny Concerto, פארודיה על פנטסיה של Merrie Melodies:
